פסק-דין בתיק עפ"ת 8443-05-11

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בחיפה אשר ניתן ביום 11.4.11 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק פ"ל 525/06.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין כך שנהג ביום 23.4.06, (להלן - " יום האירוע") ברכב בהיותו פסול מלנהוג לצמיתות (כך נטען בסעיף 3 לכתב האישום).

למערער יוחסו העבירות הבאות:

נהיגה בזמן פסילה, עבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: " הפקודה"); שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה על סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970; ועבירה של אי ציות להוראת שוטר במדים, עבירה על תקנה 23(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.

המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את הראיות והרשיעו בביצוע העבירות נשוא כתב האישום. כמו כן, גזר עליו את העונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל; 10,000 ש"ח קנס כספי, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ו-3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

המערער מפנה את ערעורו כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד גזר הדין.

המערער טוען כי השוטר שרשם את הדו"ח לא יכל לזהות אותו וע"כ אין כל ראיה ישירה שהוא נהג ברכב.

עוד טען המערער כי המדובר בעדות יחידה וע"כ לא היה מקום להתבסס עליה.

לחילופין טען המערער כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור, תוך שהוא מפנה להוצאות שנפסקו נגדו  במהלך הדיון ע"ס 5,000 ש"ח.

המערער ביקש לקבל את הערעור ולהתערב בעונש שהוטל עליו על כל רכיביו במידה והערעור על הכרעת הדין יידחה.

ב"כ המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על העונש. לטעמה הכרעת הדין מנומקת ומפורטת והעונש אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת.

לאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט לתעבורה, בגזר הדין, בראיות שהוגשו, בעדויות של העדים, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין ולקבלו ביחס לגזר הדין, כפי שיפורט להלן.

אמנם הרכב שנתבקש לעצור על ידי השוטר לא עצר ונמלט מהמקום אך עלה בידי השוטר לרשום את מספרו ומנתון זה עלה כי הרכב רשום על שם העסק של אבי המערער. כאמור האב לא נחקר במשטרה. המערער מסר בהודעתו במשטרה כי הרכב נמצא בחזקתו והוא שייך לו, אך המשיך וטען כי ביום ביצוע העבירה הוא שהה בעיר אילת.

המערער ביקש במהלך הדיון בפניי להגיש ראיה נוספת התומכת בטענת האליבי שהעלה בחקירתו ובפני בית משפט לתעבורה והתברר כי ראיה זו בעצם היא טיוטת מכתב של אדם שגר באילת ואף הוא אינו חתום על טיוטה או מכתב זה.

יש לציין כי המערער היה מיוצג ע"י עורך דין במסגרת שמיעת הראיות, אך בחר שלא להביא ראיות מטעמו לענין טענת האליבי ולא התרשמתי כי לא היה ביכולתו להשיג ראיה זו וע"כ לא נראה לי כי יש מקום להתיר לו להביא ראיות בענין זה. גם הראיה (טיוטת המכתב), כשלעצמה אינה ראיה הערוכה כדין ומהותית שיש בה כדי להביא לשינוי התוצאה של הכרעת הדין. מטיוטת המכתב עולה כי המדובר בטענה כללית ולא מפורטת ולכן אין לתת לה כל משקל.

למרות האמור לעיל, נראה לי כי עיון בת/6 (הודעת המערער) מראה כי הוא העלה את טענות האליבי וייתכן והיה ראוי שהחוקר יפתח את החקירה ויברר ביתר פרוט טענה זו לרבות קבלת פרטי האדם שאצלו שהה ואף לחקור אותו אדם, לו היה המערער מוסר את פרטיו. למרות שהדבר לא נעשה, לא מצאתי בכך מחדל חקירתי שיש בו כדי להפוך את הקערה על פיה.

המערער הודה בת/6 כי הוא המחזיק הבלעדי של הרכב, למרות שהוא רשום ע"ש אביו, מה גם שקיימות ראיות נוספות שיש בהן כדי לקשור את הרכב למערער וזה לא הוכיח כי אדם אחר נהג ברכב ביום האירוע.

ע"כ חלה עליו החזקה הקובעת כי בעל הרכב הוא זה שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, כל עוד לא הוכיח ההפך. בענייננו, לא טען המערער שמישהו אחר נהג ברכב ואף הדגיש כי רק הוא מחזיק  בו - לעניין זה ראו רע"פ 9/11 מאיר צמח נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 11.4.11, ע"י כבוד השופט ס' ג'ובראן) ואביא דברים בשם אומרם: